Rage Against the Machine
הפעם הראשונה שמחשב שאל אותי איך אני מרגיש הייתה כשהייתי צעיר מספיק כדי שלא אספר לכם באיזו שנה זה קרה.
זו הייתה תוכנה בשם ELIZA, שהתחזתה לפסיכולוגית. היית מקליד משפט, והיא הייתה מחזירה לך אותו בצורת שאלה. אני זוכר את עצמי יושב מול המסך, מנסה להכשיל אותה, צוחק כשהיא מתבלבלת, ואז, כמעט בלי לשים לב, מתחיל לענות לה בכנות.
שנים אחר כך גיליתי את הסיפור שמאחורי התוכנה. ג'וזף וייצנבאום, האיש שפיתח את ELIZA, נדהם כשהמזכירה שלו ביקשה ממנו לצאת מהחדר כדי שתוכל לשוחח עם התוכנה ביחידות. היא ידעה היטב איך התוכנה עובדת. ובכל זאת, רצתה להישאר איתה לבד.
וייצנבאום הקדיש חלק ניכר משארית חייו לאזהרה מפני הקלות שבה אנחנו מפקידים את עולמנו הפנימי בידי מכונות. כשקראתי את הסיפור הזה חייכתי. ידעתי בדיוק מה היא הרגישה.
הקריירה שלי הובילה אותי עמוק אל עולם המחשבים. בתחילת הדרך עמדתי על במה בסן חוזה והרציתי על ניהול רשתות של תחנות עבודה מבוססות UNIX, הפזורות במקומות שונים, ממערכת מרכזית אחת.
אז עוד חשבתי שהסיפור הוא המחשבים.
עם השנים הבנתי שהשאלה האמיתית מעולם לא הייתה המכונות עצמן. היא הייתה האנשים, והמידע שהם משאירים אחריהם. ההבנה הזאת הפכה בהדרגה למקצוע שלי, וכבר כשלושים שנה שאני עוסק בו.
בכל השנים האלה שמעתי כמעט כל גרסה אפשרית של אותם משפטים מוכרים. אין לי מה להסתיר. למי בכלל אכפת מהמידע שלי? בסך הכול שאלתי שאלה, מה כבר יכול לקרות?
הסברתי, לפעמים בסבלנות ולפעמים קצת פחות, לאן המידע מגיע, מי מחזיק בו ולמה זה בכלל חשוב. הייתי משוכנע שכבר פיתחתי חסינות די טובה.
ואז, לא מזמן, בשעת ערב מאוחרת, התנסיתי בכלי בינה מלאכותית חדש.
התחלתי בשאלה מקצועית. איפשהו בדרך השיחה התחילה לזרום. התשובות היו אדיבות, סבלניות, כמעט אנושיות. ואז הקלדתי משהו אישי. דאגה בריאותית לגבי מישהו מבני המשפחה שלי.
לחצתי Enter.
ואיש הפרטיות שבתוכי קפא.
פתאום הייתי שוב מול ELIZA. אותו בחור צעיר מול המסך, עונה בכנות כי נדמה לו שמישהו מקשיב.
רק שהפעם המכונה לא בהכרח שוכחת כשסוגרים את החלון. המילים שלי עשויות להישמר אי שם, בשרת שלעולם לא אראה, בידי חברה שלא הקדשתי לה אפילו מחשבה אחת לפני שלחצתי Enter.
לא הפסקתי להשתמש בבינה מלאכותית אחרי אותו ערב. אני משתמש בה מדי יום, והיא באמת כלי מועיל. אבל משהו השתנה בדרך שבה אני משתמש בה.
המרד שלי נגד המכונה הוא מרד שקט.
הוא מתבטא בעצירה הקטנה לפני שאני מקליד את המשפט האישי הבא. בהגדרות הפרטיות שאני טורח היום לקרוא. בהחלטה המודעת מה אני משתף, ומה נשאר רק שלי.
אחרי כל השנים האלה, מה שמפתיע אותי הוא לא שאנשים משתפים מכונות בדברים אישיים. הרי עשיתי את זה בעצמי כילד, ועשיתי את זה שוב רק בחודש שעבר.
מה שמפתיע אותי הוא כמה מעט אנחנו עוצרים לשאול לאן המילים שלנו הולכות, מי שומר אותן, ולכמה זמן.
המכונה השתנתה ללא הכר.
אני, כנראה, לא השתניתי כל כך.
והשאלה נשארה אותה שאלה.